<h1>מ"ד ע"ב</h1>
<h2>דף ל.</h2>
[ואמאי נשהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן]. הקשו הראשונים, נהי נמי דלאחר זמן לא הוי במשהו בשלא במינו לדעת רב מכל מקום אוסר הוא בנותן טעם, שהרי לר' יהודה אסור הוא החמץ לאחר זמנו, ואם כן היאך יבשל בקדירה של חמץ, [ואינו] אלא כמו שהוא מבשל בקדרה של גוים או בקדרה שנתבשל בה בשר שאמרו בפר' כל הבשר [צ"ז ע"א] שלא יבשל בה חלב ואם בשל בה בנותן טעם. ואם תאמר שאין כונת המקשה לעשות בהן שלא במינן ולאכל את התבשיל בהתיר, אלא (שאי איפשר) [שאיפשר] (להיתר) [להתיר] על ידי טעימת קפילא, שברוב אין טעם הקדרה ניכר בתבשיל לאחר מריקה ושטיפה, מכל מקום לכתחלה היאך מתירין לבשל כדי לבטל את האסור והא קימ' לן [ביצה ד' ע"ב] דאין מבטלין איסורין לכתחלה.
ויש שאמרו דמשום נותן טעם לפגם מותר הוא דמקשי' הכי, דלאחר זמנן קדרה שאינה בת יומה היא, ואע"פ שאסור לבשל לכתחלה בקדירה שאינה בת יומה כדאית' בפר' בתרא דע"ז [ע"ו ע"א], דוקא בקדירה של גוים (כענין שאמרנו למעלה בתנור), אי נמי בשל ישראל בכל שיש לו הכשר שצריך לו שיכשירנו לכתחלה, אבל קדרה של חרס מתוך שאין לה הכשר משום הפסד הקדרה כדיעבד דמי [כענין שאמרנו למעלה בתנור]. וקשה על זה דהא אמרי' בפר' כל הבשר [קי"א ע"ב] בההיא פינכא דמילחא בה בישרא דתברה ר' אמי, [ואי] כדיעבד בקדרה של ישראל לא היה לו לאסרה אלא ביומא בלבד. ועוד קשה מה שאמרו גזרה דלמ' אתי להו למעבד בהו במינן, דכיון דנותן טעם לפגם הוא אף במינן נמי שרי. ובתוספות אומרים שאין נותן טעם לפגם מותר באסור משהו, והיא סברא רחוקה כמו שנפרש לפנינו. עוד קשה היכי מקשינן ונעביד בהו בשלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר, דהא לרב מקשינן ורב לא קיים לן ביה אי סבירא ליה [מותר] כדאית' בפר' השוכר את [ס"ח ע"ב], וכל שכן בקדרה דאיפשר דסבירא ליה געולי גוים חדוש הוא כסברא דרבנן דפרק אלו עוברין
